500 ימים. 12,000 שעות. 720,000 דקות. תקופה בלתי נתפסת של כאב, חוסר ודאות וגעגועים שאין להם קצה. מאז אותו בוקר אכזרי ב-7 באוקטובר 2023, מדינת ישראל השתנתה לבלי היכר. משפחות שלמות נקרעו, מאות חיילים יצאו למבצעי הצלה, מלחמה רבת חזיתית, והעם כולו מתמודד עם מציאות בלתי נתפסת – חטופים בני ערובה שנמצאים עמוק בעזה, רחוקים מביתם, ועדיין לא שבים.
אין מילים שיכולות לנחם
איך אפשר לנחם אם שלא יודעת מה עלה בגורל בנה? איך אפשר להקל על אב שמדמיין את בתו לבדה, רחוקה ממנו, בסכנה? החטופים אינם רק מספרים, תמונות או שמות בכותרות – הם אנשים עם חיים שלמים שנקטעו באכזריות.
מאות ימים של המתנה מורטת עצבים, רגעים שבהם התקווה מתנגשת עם המציאות הקשה. כל תמונה, כל עדות מהשבי, כל שמועה – הופכים לתקווה מתעתעת. למשפחות אין מנוחה, והעם כולו נושא את הכאב הזה בליבו.
העם לא שוכח ולא שותק
מאות אלפי ישראלים יוצאים להפגנות, דורשים תשובות, מחזיקים תמונות, מדליקים נרות ומתפללים. הכאב איננו אישי בלבד – הוא לאומי. החטופים הם הילדים של כולנו, ההורים של כולנו, האחים והאחיות שלנו.
500 ימים – עד מתי?
אי אפשר לקבל מציאות שבה ישראלים מוחזקים בשבי כל כך הרבה זמן. השאלה שמנקרת בלב כל אחד מאיתנו היא: עד מתי? עד מתי נמתין? עד מתי נמשיך לחיות במציאות שבה חייהם תלויים במו"מ ארוך ומתיש?
הזמן לא מרפא את הפצע, להפך – הוא מעמיק אותו. אבל דבר אחד בטוח: אנחנו עם של תקווה. למרות הכאב, למרות חוסר הוודאות, ליבנו מלא באמונה שכולם יחזרו הביתה. נחזיק חזק, לא נוותר ולא נישבר – כי התקווה שלנו היא הדלק שיביא אותם חזרה, אל המשפחות, אל הבית, אל החיים.
500 ימים אמונה, תפילה ותקווה – של כולנו
בימים קשים אלו, אין זה משנה אם אדם דתי או חילוני – כולנו נושאים תפילה בלב. כל אחד בדרכו, בלחש או בקול, במילים או במחשבות, שולח תחינה לשמיים: שיחזרו. שיישמרו. שיחבקו שוב את יקיריהם. כי ברגעי הכאב, התקווה היא הכוח שמחזיק אותנו. עם ישראל כולו, בכל גווניו ודעותיו, עומד יחד – מחבק, מחזק, מחבר לב אל לב. אנו לא מוותרים, לא נכנעים לייאוש. נמשיך להאמין, להילחם ולייחל, עד שכולם ישובו הביתה, אל חיק משפחותיהם, אל האור, אל החיים.
💔 לא שוכחים. לא מוותרים. מחזירים אותם עכשיו.🎗️
No comment